Mon soldat d’Israël, mon enfant, toi qui nous sert et nous protège, toi qui trop souvent meurt, victime de ton devoir. Sur le pied de guerre, de jour comme de nuit, tu ressens la souffrance de ton peuple d’une douleur oppressante. Tu es confronté, à peine sorti de ton cocon familial, à la haine d’humains devenus vermines, aux visages hideux des racailles agressives. Toi, bien au contraire, tu restes fidèle, à tout moment, aux principes de l’éthique du soldat Hébreu et de la morale d’Israël.
Je jette l’opprobre sur ces politiques, frileux et indécis, leur allégeance avilissante à d’autres forces et d’autres intérêts n’honorent guère le nom d’Israël. Ils offensent la conscience naturellement saine et sainte de la Nation. La bassesse condescendante des serviteurs de l’état, dans la plupart des administrations, n’est pas en reste d’ailleurs, la puissance assimilationniste les ratisse et les phagocyte sans vergogne. N’oublions certes pas la canaille journalistique qui, comme à son habitude, assouvit sa soif de « rating » et se repaît d’autosatisfaction humaniste, lorsqu’elle peut enfin dévorer du « Juif ».
Sinon, peut-on m’expliquer ces déchaînements inopportuns de condamnation avant toute enquête et tout jugement. Notre soldat est « un assassin » disent les bourgeois! Mettez-lui les menottes, filmez-le et qu’on se le dise dans les chaumières ! Si jamais notre soldat avait transgressé l’éthique militaire, il faudrait pouvoir mettre aussi, sur le banc des accusés, l’ensemble de ces responsables. Ils ont créé un climat de peur, une psychose populaire et un désarroi face au mythe d’une soi-disant souveraineté identitaire.
Pourquoi est-ce ainsi, comment est-ce possible après tant de souffrances ? Oh ! Encore et toujours cette fâcheuse tendance, si tristement célèbre, à l’autoflagellation, l’auto-dénigrement, l’auto-culpabilisation, à la honte et la haine de soi, aux séances rituelles de repentance et autres devoirs de réparation. Peut-être sommes-nous, après tout, sincèrement désolés d’exister ?
הרבה מעבר לחייל…
מאת רוני אקריש
חייל ישראלי שלי, אתה הילד שלי, אתה משרת אותנו ומגן עלינו, לעתים קרובות מדי אתה גם נהרג בקרב עבורנו, כקורבן של הווית חובתך. במציאותנו עקובה מדם, אתה, הבחור הצעיר, היקר מכל, נלחם ביום או בלילה, כי אתא סובל את כאבם של בני עמך, כאב מעיק. בצאתך מחיק ביתך, עדיין רך בשנים, נדרשת להתמודד עם שנאה של אנוש שנהפך לשרץ אדם, עם פרצופים מחרידים של בריונים אגרסיביים. אתה, לעומת זאת, נשארת נאמן בכל הזמנים לעקרונות האתיקה של החייל העברי ושל המוסר הישראלי. שומר ישראל על כבודו של עמו!
אני מגנה בכל לשון של גינוי כל אותם המדיניים שלנו, הזהירים למדי ולא מספיק נחושים. נאמנותם השפלה לכוחות ואינטרסים אחרים וזרים, יכולה בקושי לשמור על כבודה של מדינת ישראל. הם מעליבים את התודעה והמצפון הטבעי הבריא והקדוש של האומה הישראלית. ההתנשאות הנבזית של רבים ממשרתי המדינה, ברוב משרדיי הניהול, לא מאחר אחרי הפוליטיקאים. עוצמת הכוח המבולל גורף ותורף ללא הרף וללא בושת. בלי ספק לא נשכח את הפגר העיתונאי, אשר כהרגלו, מרווה את צימאונו מן ה « רייטינג » ומספק עצמו בהתנשאות « הומניסטית » מדומה, כאשר, סוף כל סוף, הוא יכול לטרוף את « יהודי » שבו.
אם לא כך, איך אפשר להסביר התפרצויות אלו, אנו עדים בטרם עת לשפע של גינוים לפני כל חקירה וכל משפט. החייל שלנו הוא « רוצח » אומרת הבורגנות! כבלו אותו באזיקים, הציגו אותו ברשתות! כך העולם יראה ויעיד עלינו! מה נוכיח, אם לא המסוגלות שלנו לחתוך את הענף שעליו אנו יושבים. אם אי פעם החייל שלנו הפר את האתיקה הצבאית, אז נצטרך להעמיד אתו בדין כל אותם אחראיים הפוליטיים והמשפטיים. הם ורק הם יצרו אווירה של פחד, פסיכוזה עממית, מבוכה ובלבול מול המיתוס המזויף של ריבונות זהותית במדינה יהודית עצמאית.
איך ולמה מציאותנו כה שקרית וכוזבת אחרי שנות דור של סבל ויגון? שוב ושוב את הנטייה הזו, המוכרת לנו היטב, הצורך הקיומי של הלקאה עצמית, השמצה עצמית, אשמה עצמית, בושה ושנאה עצמית, הריטואל של הפעלות חרטה וחובות תיקון החוזרות ונשנות. אולי אנחנו, אחרי הכל, מתחרטים על עצם קיומנו?!
